פוסט 22 – לדעת לשים גבולות
יותר מחודשיים עברו מאז הפוסט האחרון. לא חשבתי על הבלוג הזה בכלל במהלך התקופה הזו, שלכל הפחות אפשר לקרוא לה עמוסה.
התחלנו לעבוד וללמוד והדבר לא קל לשנינו. פיליפ הלך למילואים בסוף, אבל קיצרו אותם קצת, והיינו קצת לבד.
למרבה האכזבה, הקורסים שבחרתי לסמסטר א' רובם ככולם חסרי משמעות ותוכן, ואני לא נהנית מהם בכלל. למרות שאני עדיין מקווה לשיפור.
לפני מספר שבועות עקצו אותי יתושים (תודה לך, קיץ אינסופי), וגיליתי בדרך הלא נעימה שיש לי אלרגיה די חמורה ליצורים הנפוצים עד עלבון האלה. פספסתי שבוע עבודה ולימודים בגלל זה, ולמרות שבאיזשהו מקום הייתי זקוקה לזמן הזה, הייתי מתוסכלת מהמצב.
אתמול באוניברסיטה גנבו לי את ה'קוקי' של הפייסבוק וכתבו משהו למישהי מרשימת החברים שלי בפייסבוק. בתגובה, החלטתי להתנתק מפייסבוק.
נכון שזה בחלקו אקט מחאתי ('תדאגו לאבטחה של האתר שלכם, שמוקים!'), אבל למען האמת הוא מלווה בלא מעט הקלה שאיננה קשורה בהכרח לעקרונותיי לגבי אבטחת אתרים על גבי רשתות אלחוטיות. התחושה הזו מלווה אותי כבר מספר חודשים, ואנסה לתאר אותה כאן:
פייסבוק הוא כמו גרסה משוכללת של טלויזיה. הוא כמו עירוי אינסופי של תוכן לוריד שלא יודע שובע. אפשר להעביר ימים שלמים מול פייסבוק בלי לשים לב, בלי להרגיש שהזמן עבר – והכי גרוע – בלי להרגיש שנעשה משהו בר משמעות.
כמו מספר מצומצם של אתרים אחרים שאני נכנסת אליהם לעיתים, הרגשתי שאני נכנסת לפייסבוק בשביל לשרוף זמן באופן הכי פחות משמעותי. במהלך כל הזמן שישבתי בפייסבוק מאז תחילת הלימודים, יכולתי לסיים את קריאת כל המאמרים של כל הקורסים, חלק מהספרים לסמסטר הבא, וסמינר להגשה השנה (ואולי אפילו את כל ההגשות של כל הקורסים).
זה אבסורד לדעתי. יש דברים משמעותיים יותר שהייתי רוצה לעשות. לסיים את הצעיף שאני סורגת, לשחק במשחקי המחשב שהולכים ונערמים לי, לצפות בסדרות שתכננתי לצפות, לקרוא ספרים – לעשות דברים עם ~משמעות ותוכן~.
כנראה שדחיינות תלווה אותי עד סוף החיים, אבל למה שאני אעזור לה במודע?
עד הפעם הבאה~
פוסט 21 – ללכת קדימה
אתמול חוויתי תחושה חדשה.
קשה לי לתאר אותה במילים, אז אתחיל מלספר מה עשיתי אתמול.
מוקדם מאוד בבוקר קמנו והתארגנו, ונסענו למוסך בשתי מכוניות, כדי להשאיר שם את אחת המכוניות.
אחרי זה נסענו לעבודה של פיליפ ואני לקחתי את האוטו שלנו.
נסעתי הביתה ולמרות שהייתי עייפה לא חזרתי לישון.
הלכתי להתקלח ויצאתי שוב. הפעם לכיוון האוניברסיטה.
היו כמה דברים לעשות שם, וחשבתי שזו הזדמנות מצוינת לעשות אותם.
הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לדבר עם הגברת שאחראית על הגשת ולת"ם.
פיליפ קיבל זימון למילואים שנופל בדיוק על אמצע הסמסטר, והוא באורך של משהו כמו חודש.
זה עלול להשפיע מאוד לרעה על היכולת שלו להצליח בסמסטר הזה, אז החלטתי לעזור לו עם הגשת הולת"ם, בגלל שהוא עובד ולא יכול לטפל בזה בעצמו.
הגברת נתנה לי טופס ושלחה אותי להחתים אותו אצל אחד החוגים. מצוין.
היה לי הרבה זמן, אז הלכתי אל הבנין הראשי כדי לשבת אצל הפקידות של החוגים שלנו קצת.
'אם אני כבר פה, אפשר להתייעץ איתן לגבי בניית מערכת, לא?'
כן.
היה מצוין, שתיהן עזרו לי מאוד, ואחת מהן חתמה לי על הטפסים של פיליפ.
גיליתי שפיליפ קרוב מאוד לסיום את התואר באחד החוגים. איזה כיף! ככה ישאר לו רק חוג אחד להתרכז בו!
אחרי שסיימתי לטפל במערכות שעות שלנו, הלכתי לאכול באיזור האוכל בבנין הראשי.
התגעגעתי לארוחות אצל אפי, זה היה ממש מעולה.
אחרי שסיימתי לאכול, הלכתי חזרה אל הגברת עם הולת"ם והגשתי את הטפסים.
כל הסיבובים האלה היו ממש נחמדים. הרגשתי שיש לי מטרה ברורה ושאני הולכת לכיוונה. לא הייתי צריכה לרוץ או להלחץ, ולכן הרגשתי רוגע יוצא דופן.
אחרי שסיימתי שם, ירדתי מההר ונסעתי להביא לאימא משהו מהמכולת. אבא התקשר אליי אז וביקש שאאסוף אותו מחורב. אז נסעתי לחורב, אספתי אותו, והמשכנו להסתובב בחיפה קצת עד שפיליפ התקשר לספר לי שהוא סיים לעבוד.
אספנו אותו והמשכנו לכיוון הקריות. איזה כיף שכל שד' ההסתדרות הן פקק אחד גדול עכשיו ^_^
השארנו את אבא בעסק והמשכנו הביתה, שם פיליפ ירד ואני חזרתי לאסוף את אבא.
כן. היה לי יום עמוס מאוד אתמול. ואני שמחה שכך. בזכות זה, ישנתי היום כמעט רצוף (למעט מספר רגעים כשפיליפ הלך) ושינה ממש עמוקה וטובה. כיף~
וזהו, עד הפעם הבאה ^^
פוסט 20 – חיי האינטרנט
עבר זמן מה מאז הפוסט האחרון, אבל לדעתי זה דבר מצוין.
משמעות הדבר היא שהיה לי המון תוכן שמילא את זמני ותשומת ליבי, עד כדי שלא יכולתי לחשוב על דברים אחרים.
גם אם הם חשובים כמו הבלוג שלי =)
סיימתי את עבודתי בחברה ששלחה אותי ליפן. היה מרגש והתרשמתי שיתגעגעו אליי.
החזרתי את הלאפטופ ואת הטלפון, את כרטיס ה10ביס ואת כרטיס הזיהוי.
התמעטו תחומיי האחריות שלי.
בעלי התחיל לעבוד במקום חדש, ואני מעבירה את ימיי בבית, בחוסר מעש משווע, ונחה.
לפני שהתחלתי לעבוד וללמוד, הייתי במצב דומה. זה היה די מזמן ואני חייבת לציין שהתגעגעתי לתחושת החופש…
אבל … משהו השתנה בי מאז. משהו שלא חשבתי עליו עד עכשיו, פשוט כי לא היה לי את הפנאי הרגשי או הפיזי להתייחס אליו במלוא הרצינות.
איבדתי את רוב החוגים החברתיים שהייתי בהם באינטרנט.
היו קהילות שהייתי מאוד מעורה בהן, ועכשיו… הכי הרבה שאני עושה זה לבהות בפייסבוק ובאיזה גלריית תמונות שאני עוקבת אחריה כבר שנים באדיקות.
אז אחרי שבוע של שעמום יחסי, החלטתי לשנות את העניינים עבור עצמי.
סך הכל, אף אחד לא אחראי למעשיי חוץ ממני, נכון? ומה שקורה איתי נמצא בעיקר בידיים שלי.
ולכן, לצד חיפושיי אחרי עבודת סטודנט, אני צועדת אחורה בשביליי הזכרונות שלי מהאינטרנט, ומשחזרת עבור עצמי את אותן דרכים בהן הלכתי לפני עשר שנים, בחיפושיי אחרי חברים בעלי תחומי עניין כשלי.
והמטרה בכתיבת הבלוג הזה?
בכל יום אני מתעוררת כמישהי אחרת. האופן שבו אני חושבת על הדברים ותופסת אותם משתנה כמעט כל יום, וחשוב לי לשמור תיעוד קטן של מי הייתי היום, ושל מי אני חושבת שאהיה מחר.
יתכן שהבלוג שטחי ולא מייצג אותי לעומק, אבל מספיקה קריאה אחת כדי ללמוד מי אני, לדעתי.
ולכן אמשיך לכתוב את הבלוג הזה למרות הכל.
אז עד הפעם הבאה~
פוסט 19 – חשיבה חיובית
לאט לאט מתמעטות המשימות המיוחדות, והלחץ מתחיל להרגע.
חוסר וודאות הינוהדבר שיותר מכל הופך אותי לפקעת עצבים חסרת מנוחה וחסרת חוש הומור – והאנשים שסביבי סובלים.
סבלתי מחוסר וודאות בשבועות האחרונים. חוסר וודאות שנובע בעיקר מתהיות לגבי העתיד שלי.
ניתן לומר שרציתי לבחון את כל האופציות שלי. ואפשר גם לומר שרציתי לעשות את הצעד ה'נכון'. הצעד ההגיוני כמובן.
אבל אני לא אדם רציונאלי. הבחירות שלי מעולם לא נבעו באופן מלא מחשיבה רציונאלית והגיונית. ההגיון הוא ממני והלאה.
עוד לא נפלתי קשה מדי בגלל זה, אולי זו הסיבה שאני מרשה לעצמי להתנהל באופן ספונטני שכזה, אבל במקרה הזה…
ההחלטה שהגעתי אליה לא הייתה קלה.
לא קל להגיע להחלטה עם השלכות כה גורפות לגבי העתיד הלא ידוע שלי, אבל בסופו של דבר השתמשתי בשיטה הכי פשוטה, הכי ישנה בספר.
השיטה שעבדה עבורי עד עכשיו.
הקשבתי לתחושות הבטן שלי.
אולי מוקדם מדי לכתוב כך, כאילו ההחלטה שעשיתי היא הנכונה, אבל לשם ההגינות אומר שיותר מכל, ההחלטה הזו – כשהיא נעשתה – נעשתה בלב שלם.
ולכן אני חשה כעת קלילות ורוגע שלא חוויתי זה זמן רב.
אין בליבי ספק שהמצב הולך להיות קשה יותר בעתיד, אבל אני גם יודעת שהדברים קורים כפי שהם אמורים לקרות, ולא יכולים לקרות בשום צורה אחרת, כך הרבה יותר קל להתמודד עם כל מה שקורה כשהוא קורה.
היום נרשמתי חזרה לאוניברסיטה, ורשמתי גם את בעלי הטרי (והאהוב~). בשנה הקרובה נחזור ללמוד, ובתקווה, עומדת בפנינו תקופה מהנה נוספת.
ומסתמן ששוב נגמרו לי המילים לפני סוף הפוסט.
נו טוב.
עד הפעם הבאה~~
פוסט 18 – חזרנו מיפן
הבטחתי ולכן אקיים.
חזרנו לארץ לפני זמן מה. הטיסה חזרה הוקדמה בגלל שהצד היפני החליט שהוא לא צריך אותי.
ואני שואלת, איך זה שהם כל כך התעקשו שישלח לשם מישהו מטעם החברה אם לא היה להם מושג מה הם צריכים ממנו?
הצלחנו איכשהו לשלוח את יפן לארץ בשתי חבילות גדולות ואת מה שנשאר לחלק בין כל המזוודות והתיקים שלנו כך שלא יעברו את המקסימום משקל המותר. בלילה שלפני הטיסה לא ישנו (מוטיב חוזר אצלנו), ויצאנו להסתובב בטוקיו של הלילה.
האיזור שבו גרנו הוא אזור של אנשים עסקים, אז בלילות בדרך כלל הדבר היחיד שפתוח הוא פאבים ושאר אזורי בילוי. אנחנו יצאנו להסתובב ברחוב בלי מקום מוגדר לעצור בו, ועשינו את זה גם די מאוחר, כי היינו עסוקים בשקילות של המזוודות וזריקת שאר הדברים לפח.
למען האמת, גם אחרי האריזה המוקפדת וגם אחרי שליחת שתי החבילות לארץ, נשארנו עם הרבה מאוד בגדים ישנים.
כדי להפטר מזבל גדול ביפן יש צורך לקבוע מראש עם אנשי פינוי הזבל ולשלם אין-לי-מושג-כמה. אנחנו נזכרנו בזה ביום שלפני הטיסה…
אז מה שעשינו זה (בעבריינות מגוכחת) אספנו את כל הבגדים שרצינו לזרוק לתוך שקיות גדולות ויצאנו להסתובב (זוכרים 'יצאנו להסתובב' מלפני כמה שורות? אז זה.) וככה, תוך כדי הסתובבות… שכחנו כל שקית במקום אחר.
וזה עוד החלק הקל! החלק הקשה היה להפטר ממוצרי האוכל שנשארו לנו. אל תשאלו ואני לא אספר.
בשעה מאוחרת כלשהיא סיימנו סוףסוף את כל הסידורים והדברים, ויצאנו להסתובב כמו שציינתי. הלכנו לשתות קצת סאקה מהקונביני ולראות את הבניינים באוויר הנקי של אמצע הלילה אחרי הגשם.
אני זוכרת שהרגשתי סוג של עצב על זה שאני בעצם חווה את הפעם האחרונה שאוכל לעשות דבר שכזה.
חשוב לי שזה יהיה מובן – לשבת באמצע טוקיו באמצע הלילה הרבה אחרי שנגמרו הרכבות, בלי לדאוג לשום דבר מיוחד בגלל שהבית נמצא לא יותר מחצי קילומטר ממני, ולדעת שמחר אצטרך לומר שלום לכל מה שלמדתי להכיר ולחיות בשלושה חודשים שחייתי שם… הייתה עבורי תחושה מלנכולית מאוד.
נכון שלא היה קל לחיות ביפן, אבל להפרד ממנה היה לא קל באותה מידה. או, אם להיות מדויקת, זה היה לא קל רגשית.
הכל קרה כאילו כך הדברים תוכננו מראש. בבוקר אספנו את כל הדברים שלנו ולקחנו את המשקל הנאמן שלנו (שנקנה אולי שבוע לפני כן) אל חדר הזבל בקומה הראשונה. בדקנו שוב ושוב שלא שכחנו כלום בדירה (ומאוחר יותר גילינו ששכחנו רק את בקבוקי שתייה שתכננו לקחת איתנו לנסיעה), וכשהיינו משוכנעים שהמקום ריק מחפצינו כמו שהיינו רוצים שיהיה, סגרנו את הדלת בפעם האחרונה, הלכנו אל המעלית בפעם האחרונה, בדקנו את הדואר בפעם האחרונה, שמנו את הדברים בזבל בפעם האחרונה… והפקדנו את המפתחות.
ההליכה אל התחנה הייתה ארוכה מהרגיל בגלל המשקל שנדרשנו לסחוב.
אני התעקשתי לקחת מזוודה גדולה ואת התיק-טרולי שלי, אבל אחרי זמן מה פיליפ שיכנע אותי שחשוב יותר להגיע לרכבת בזמן מאשר להיות גבר גבר. אז הוא לקח את שתי המזוודות היותר כבדות ואני נגררתי אחריו עם הטרולי והמזוודה הקלה ביותר.
החלטנו (די בחוכמה, אני חושבת) לא לרדת לקניון התת קרקעי, בעיקר בגלל המדרגות שהיו מהוות בעיה לגלגלי המזוודות שלנו. במקום זה הלכנו ישירות לכניסה הראשית של התחנה – זוהי הכניסה שדרכה יצאנו ביום הראשון שהגענו ליפן, כשהיה קר עד כדי שקפאו לי האצבעות. בימים שלפני החזרה לארץ מזג האוויר נהיה נעים מאוד, ומצאנו את עצמינו מטיילים לכניסה הראשית הרבה (לפני כן העדפנו ללכת דרך הקניון התת קרקעי), והפעם לא הייתה שונה. היה חם בחוץ והשמש זרחה עלינו בזמן שעשינו את דרכנו אל התחנה.
כשהגענו לרציף שממנו יוצאת הרכבת לשדה התעופה, שמנו לב שהבקבוקים שלנו לא איתנו, והרגשנו סוג של שעשוע ממורמר. לפחות זה לא היה שום דבר חשוב, נכון?
קנינו קולה על הרציף וחיכינו לרכבת, שלקחה את הזמן שלה עד שהיא הגיעה.
גילינו, כשהרכבת הגיעה, שהיא רכבת מיוחדת – שתי רכבות שהופכות לאחת בתחנת טוקיו. אז יצא לנו לראות את חיבור הרכבות – מאורע מגניב בפני עצמו.
הנסיעה הייתה ארוכה… אולי. אני ישנתי ולא הרגשתי את הזמן עובר, אבל פיליפ לא יכל לישון, וגיליתי אחר כך שהוא צילם כמה תמונות בדרך.
הגענו לשדה התעופה והלכנו לעשות צ'קאין. לו היה לי מושג איזה פרק זמן קשה הולכות להיות העשרים ומשהו שעות של לחזור לארץ, הייתי קונה ספר שיעביר לי לפחות חלק מהזמן.
לא בדקו לנו את המזוודות, רק שקלו אותן ולקחו אותן לבטן המטוס.
אנחנו מצידנו הלכנו להסתובב קצת באיזור קניות, לפני שמצאנו את הטרמינל והחלטנו לחכות לטיסה. כל העניין לא לקח יותר מדי זמן. עד שהגענו אל המטוס כבר לא נשאר הרבה זמן לחכות לעליה למטוס, ותוך שאנחנו מכינים את עצמנו לטיסה של 12 שעות, מצאנו את הכיסאות שלנו (כמו תמיד, על הכנף של המטוס), וניסינו לישון.
קשה לתאר במילים את החוויה של לשבת במטוס 12 שעות. אין שום דרך לכמת, להסביר, להמחיש את הסבל של להסתכל בשעון ולראות שיש עוד 9 שעות לטיסה, אחרי שאתה באוויר כבר שלוש שעות. הרגשת יאוש שאין כדוגמתה. ואנחנו עוד חישבנו לנו שמונה שעות המתנה בפרנקפורט, ועוד חמש שעות טיסה לארץ מפרנקפורט.
שידרו כמה סרטים בטיסה. דחפו לנו אוכל (שהפעם היה קצת פחות מושך ואכלתי רק איזה אוניגירי), ונתנו לנו להתחרפן בכיסא עד פרנקפורט. זה היה מרענן, כן. הלכנו הרבה כדי להתאושש מהישיבה הארוכה. מצאנו משהו לנשנש ומשהו לשתות ונחנו בכל מיני נקודות בשדה התעופה של פרנקפורט לפני שהחלטנו לעבור את הבדיקה הבטחונית. נאלצנו לקנות בקבוקי שתיה אחרי כל מעבר בבדיקה בטחונית, אבל עדיין לא ידענו שיש שתי בדיקות בטחוניות בכל הטיסות לתל אביב.
מסתבר שהטרמינל של הטיסה שלנו הוא בפינה של שדה התעופה במיוחד למטרה זו – שאפשר יהיה לטהר את הפינה הזו ולבצע בדיקה בטחונית שניה לכל הטסים לתל אביב.
אז הפשיטו אותנו, הורידו לנו את הנעליים, החגורות, המעילים. בדקו אותנו בדיקה פיסית למרות שלא צפצפנו, וגם עיכבו אותנו בגלל שהמחשב הנייד של פיליפ היה חשוד כנושא חומרים מסוכנים. פיליפ הסביר לי אחר כך שבגלל שהדבקנו אותיות בעברית על המקלדת (תודה לסאבינה שהביאה לנו! ^^ ), שזורחות בחושך, המכונות של הבטחון זיהו את הזרחן וחשבו שאנחנו מנסים להעביר חומרים מסוכנים. סג.
ישנו הרבה מרווח ריק בגלל כל ההמתנות האלה, אבל ראינו אנימה במחשבים שלנו ונחנו הרבה בזמן הזה. כשכבר עלינו על המטוס לארץ היה שוב מאוחר, ושוב היינו עייפים וישנו רוב הדרך.
בארץ, כשסוף סוף הגענו, חיכו לנו ההורים שלי, שאספו אותנו ואת כל יפן שהצלחנו להביא איתנו במזוודות, ולקחו אותנו הביתה.
ישנו בדרך, ישנו אצל סבתא שלי כשהגענו, ולא התעוררנו עד שעות הבוקר המאוחרות של אותו היום, שבוא מצאנו את עצמנו שוב באותו חדר שגרנו בו לפני הטיסה.
לקח לנו מספר ימים (אם לא מספר שבועות) להתאקלם חזרה לארץ. לאנשים חסרי הנימוס. להדחפות בתורים, לעמידה הלא מסודרת על הדרגנוע, ולנסיון הבלתי נדלה של כל ישראלי (או יהודי) טוב לעבוד על רעהו כדי להשיג כמה שיותר עבור כמה שפחות.
אבל שמחנו לחזור. נכון שפה לא יותר טוב (ואולי שם יותר טוב, מי יודע), אבל זה הבית שלנו הרבה יותר ממה שיפן הייתה.
אני לא יודעת איך להמשיך, למרות שאני מרגישה שיש לי עוד מה לומר,
אז בנימה זו אסיים לעת עתה. אולי אמשיך פעם.
אז עד הפעם הבאה~~
פוסט 17 – חתונה בקפריסין
האמת שרציתי לכתוב על החזרה שלנו לארץ קודם. אבל החתונה קרתה עכשיו, וזה יותר דחוף לדעתי
tl;dr – היה כיף, אנחנו נשואים.
תהנו!
כבר בשלב הראשון היה ברור שזה הולך להיות היום ההזוי בחיי, אבל באמת שלא היה לי אכפת.
למען האמת ציפיתי לזה מאוד, ושמחתי לקראת ההזדמנות לראות מקומות חדשים ולחוות חוויות מיוחדות.
את הכרטיסים ואת החתונה הזמנו בערך חודש מראש, ואת הטבעות כבר קנינו לקראת החתונה.
אבל את הבגדים קנינו יומיים ויום לפני הטיסה. כי אנחנו מוכשרים ככה.
בהתחלה חשבנו להתלבש רגיל או טיפה יותר חגיגי מרגיל, אבל איפשהו בדרך מצאנו את עצמינו קונים חליפה. משם לא הייתה יותר דרך חזרה, ונאלצנו לקנות גם איזה שמלה לבנה (או משהו כזה.) למרות שבמקור רציתי ללבוש שמלה שחורה (בשביל הלולז). לא שיש
לנו בעיה עם זה, רק שלא תכננו לעשות את עד שפתאום נהיה יומיים לפני החתונה.
ואז הגיע שלב ההחלטות. ניסע עם בגדי החתונה היפים שלנו או עם בגדים שתכננו ללבוש שם אחרי החתונה ונחליף בשדה התעופה?
נתנו לנו כל מיני עצות טובות ואנחנו התעלמנו במפגיע, ומצאנו את עצמינו בקפריסין עם מזוודה ובה הבגדים והנעליים שנקנו במיוחד למטרת החתונה ועם איחור די רציני, אבל אני אחזור לזה בהמשך. בנוגע לשלב ההחלטות – החלטנו ליסוע בבגדים רגילים. רעיון
לא רע בכלל אם כי מטופש.
המזוודה הייתה ארוזה להפליא- בגדי חתונה, נעליים, בגדי ים מגבות ועוד כל מיני שטויות קטנות.
נסענו עם תיק גב, תיק צד קטן והמזוודה לבית הוריי שביקשו לשבת ולהרים כוס יין ביחד לכבוד המאורע.
אחרי כן הם הסיעו אותנו לרכבת שלקחה אותנו לנתב"ג.
נסיעת הרכבת הייתה קצרה והזויה וגם קצת מעצבנת ואני אסביר גם למה-
אנחנו תכננו לגנוב כמה דקות שינה בכל מיני שלבים לפני החתונה, כי באופן עקרוני לא היה לנו כל כך זמן לישון בלילה שלפני החתונה… בכלל. הטיסה הייתה בשבע בבוקר ולכן לא הייתה לנו ברירה אלא להגיע לשם בארבע. הרכבת שמגיעה בארבע יוצאת
בשתיים.. ואז מגיעים למצב שלא ישנים בכלל.
אז ניסינו לישון ברכבת, באמת! אבל בקרון הראשון שישבנו בו היה קר נורא וישבו שם חמש נשים שדיברו בקול ממש רם ולא נתנו לישון. אז עברנו לקרון אחר, אבל היה שם קר נורא ומישהי השתעלה כמו סוס חולה.
אז החלפנו שוב קרון, וגם בו היה ממש קר.
ככה יצא שישנו מנתניה ועד תל אביב מרכז. לא כזה נורא, אבל ממש לא מספיק =D
מסתבר שהיה טוב שהגענו לשם שלוש שעות מראש, כי המעבר בבטחון התגלה כיותר מסובך משחשבנו. הבודק הסתכל טוב טוב בדרכונים והתחיל לתשאל אותנו משל היינו סוכני מוסד.
הוא קרא לבכירה שלו באיזשהו שלב כדי לתשאל אותנו, והיא עשתה לנו את הנוהל הרגיל (ארזתם לבד? התיקים היו בלי השגחה באיזשהו שלב מאז שארזתם ועד עכשיו? יש דברים חדים בתיק צד?) ואז לקחה אותנו למכונת שיקוף כדי להעביר את המזוודה (למקרה
שנשנה את דעתינו ונחליט כן לשים אותה בבטן המטוס במקום לקחת אותה איתנו לתא הנוסעים.) – ואז קרה משהו די מצחיק.
לא ברור מה היה עם המכונת שיקוף הזו, אבל למרות שהיה שיפוע בצד שממנו אמורות לצאת המזוודות, נראה שהמכונה העדיפה ~להשליך~ את המזוודות החוצה (הן -עפו- החוצה, מילולית) כך שזה נראה כאילו עומד גמד בפנים שזורק כל מזוודה בתורה החוצה.
ומכיוון שהמזוודות נכנסות במרווחים קבועים, תמיד המזוודה שבדיוק נחתה בחוץ חטפה את המזוודה הבאה לפרצוף לפני שהספיקו לקחת אותה.
המזוודה שלנו לא הייתה שונה מהאחרות בקטע הזה, רק קטנה יותר ומפלסטיק יותר.
מה שכן, מסתבר שאם את נוסעת עם שני זוגות נעליים בתיק כדאי שיהיה לך הסבר משכנע כמו 'אני נוסעת להתחתן איתו' תוך כדי הצבעה על בן זוגך באופן מאשים.
אחרי שעברנו את מסכת בדיקת המזוודה הורידו לנו את הברקוד שהרווחנו בעמל רב בגלל שלא באמת רצינו לשים את המזוודה בבטן המטוס. נו באמת.
הוציאו לנו כרטיסים (סוף סוף) ושלחו אותנו לעבור עוד בדיקה בטחונית (יאי) שבה הבחור שעמד לפנינו התגלה כנושא כלי נשק מסוכן! פינצטה באורך 15 ס"מ ואני לא מגזימה.
הגיע לו שעכבו אותו.
ואז, סוף סוף, הצלחנו לצאת מהארץ לכיוון הטרמינל שממנו התעתדנו לטוס.
הדיוטי פרי נראה מוכר ועמוס כרגיל, ומצאנו את עצמנו מתלוצצים על כך שרק לפני חודש וקצת היינו פה, ואיך שרק לפני ארבעה חודשים עברנו באותו הדיוטי פרי, ועוד אז המחירים היו לא הגיוניים להחריד.
החלפנו קצת מזומן לאירו כדי שיהיה על כל צרה שלא תבוא, והלכנו לחכות בטרמינל את השעה שנותרה עד הטיסה.
אני פיתחתי פראנויה בריאה לכך שהיינו צריכים כן ללבוש את בגדי החתונה לפני הטיסה כדי שלא יצטרכו לחכות לנו, ומה אם לא יחכו לנו? ומה נעשה?
ואז נרדמתי >.>
כשהתעוררתי כבר היה צריך לעלות למטוס אז יכולתי לשכוח מלהחליף לפני הטיסה. ובזמן הטיסה? בזמן הטיסה (40 דקות) לא היה ניתן אפילו לקום מהכיסא כי חצי מהטיסה המטוס מבלה בלעלות לגובה שהוא אמור לטוס בו…. ובחצי השני בלרדת מאותו גובה.
העיניים של האוזניים שלי ._.
הגענו לשדה התעופה בלרנקה ואצנו רצנו להחליף בגדים. לשנינו היו כאבי בטן לא ברורים, כנראה מלחץ, ובגלל זה – היינו גם קצת חסרי סבלנות.
אני גררתי את המזוודה לשירותים והחלפתי מהר לחולצת-מחוך לבנה ולחצאית לבנה עם עיטורים בשחור בחלקה התחתון (תמונות בקרוב), עם זה נעלתי נעליים שקניתי ביפן (תודה בודיליין!) וענדתי שרשרת שאני אוהבת במיוחד עם אבן שחורה.
שמתי קצת איפור ומיהרתי החוצה לפגוש את פיליפ.
מסתבר שפיליפ מצא חדר יותר נוח להחליף בו בגדים, חדר החתלה, אז נכנסנו לשם ופיליפ החליף לחליפה היפה שקנינו. מכנסיים שחורים, חולצה לבנה, חגורה וז'קט בשחור ועניבה עם פסים בסגול.
נעליים אלגנטיות ולא עבר הרבה זמן ונראינו כמו זוג שעומד להתחתן.
ארזנו שוב את המזוודה ומיהרנו אל הטרמינל (באיחור של משהו כמו 50 דקות) ו… לא היה אף אחד.
כלומר, היו אנשים. אבל לא היו מי שהיו אמורים לאסוף אותנו. איחרנו מאוד מאוד. כרגיל.
אז חיפשנו בניירת שנתנו לנו בחברה ששלחה אותנו לקפריסין אם יש איזה מספר טלפון בקפריסין או משהו… ולא היה. הלכנו להציק לבחורה במודיעין והיא הפנתה אותנו לטלפון מטבעות שממנו אפשר להתקשר. הסתבכנו קצת עם כל הלחייג לחו"ל הזה, אבל בסוף
הצלחנו ליצור קשר עם החברה (מזל שזה אותו איזור זמן) ושאלנו אותם איפה.. מה קרה ל.. לא אספו אותנו!!1
הבחורה שסידרה לנו את הנסיעה מאוד הופתעה ואמרה לנו לא לדאוג ולחכות במודיעין ולא לדאוג יאספו אתכם והכל יהיה בסדר…. אוקי.
אז ישבנו ליד המודיעין וחיכינו.
אחרי איזה עשרים דקות מצא אותנו הנהג של החברה הזו והסיע אותנו לעיריה של אראדיפו, עיר קטנה וחמודה שנמצאת לא רחוק מדי מלרנקה. נסיעה של עשר דקות בערך.
לקחו אותנו לבניין העיריה ושם הכניסו את הפרטים שלנו למחשבים שלהם. אחרי שאישרנו שמה שהם כתבו זה נכון ומדויק, לקחו אותנו לקומה שלוש (ת'רד פלור ולא סקנד פלור), שם יש חדר החלפה מסודר (יופי -_-;) וחדר שבו מבוצעים טקסי החתונה. כשהגענו היה
זוג אחד בפנים, ועוד זוג שעדיין התארגנו לטקס שלהם. ההורים שלהם היו בחוץ והיו נחמדים מספיק כדי לצלם אותנו.
לא ציינתי קודם, אבל היו עוד כמה זוגות שהתחתנו באותו אופן שאנחנו התחתנו. וכולם דיברו רוסית לידנו, כדי שלא נבין. איזה כיף.
הגברת שאספה אותם והייתה אמורה לאסוף גם אותנו ניגשה אלינו ושאלה אותנו איפה היינו ולמה לא הגענו בטון היאה לסבתא פולניה שנעלבה באופן אישי שלא הגענו בזמן. לא ידעתי איך להתנצל מספיק כדי לא להרגיש אשמה, אבל אחרי שהסברנו לה שהלכנו
לשירותים היא סיפרה לנו שהיא חיכתה, אספה את הזוגות שהגיעו, יצאה לעשן ואז כשעוד לא הגענו היא נכנעה והם נסעו. ואז התקשרו אליהם מהחברה, אז הם שלחו נהג אלינו. איזה פאדיחות ם.ם, אבל זה בסדר, נראה שהיא סלחה לנו מהר מאוד (או שזה לא כל כך
שינה לה – האופציה היותר הגיונית)1
בכל אופן! נכנסנו אחרונים לחדר. בפנים היה שולחן אחד מכוסה במפה לבנה יפה ומעוטרת, עם שני כיסאות מרופדים ומעוטרים כמו המפה. והיה שולחן נוסף כמו שולחן עבודה שעליו עמד פסלון מקסים של יד קטנטנה שמצביעה אל שמיים. על הפסל הזה מניחים את
הטבעות, גילינו את זה מעט מאוחר יותר.
דבר ראשון החתימו אותנו על המסמך שמכריז עלינו כנשואים כדי שאפשר יהיה לשלוח אותו לאפוסטיל לחתימה אבל זה לא היה הסוף, למען האמת זה היה החלק הכי פחות מרשים בטקס.
החלק המרשים היה החלק שבו האחראי על החתונות נכנס, לחץ לנו את היד והתחיל את הטקס. בנתיים העדים (הנהג והגברת) צילמו אותנו מכל מיני זוויות. תודה! מזל שהם עשו את זה כי אחרת כנראה שלא היו כמעט תמונות שלנו מקפריסין XD
הטקס היה מרשים ויפה, ולקח לנו זמן להבין איפה אנחנו ומה קורה. נתנו לכל אחד מאיתנו להקריא משפט, ואז הענקנו אחד לשניה את הטבעות שבחרנו להתחתן איתן (אני ממש אוהבת אותן) והוכרזנו סופית כבעל ואישה. היינו כל כך בשוק שלא זכרנו שאנחנו אמורים
להתנשק עד שהאחראי צחק ואמר לנו שאנחנו יכולים.
אחרי הטקס החתימו אותנו על מספר טפסים ונתנו לנו תעודת נישואין כדי שיהיה לנו עותק משלנו (כאמור, הטופס הרשמי היה באותו הזמן בדרך לחתימה אצל אפוסטיל) 1
הטקס הסתיים ואנחנו היינו מאושרים, היה לנו כיף והכל הלך יחסית בקלות ובלי בעיות מיוחדות. מה גם שבאמת השקיעו בכל זוג עם מזכרת מהעיר ועם כל מיני דברים נוספים שעזרו לנו להרגיש שהיום הזה באמת מיוחד.
בשלב הבא לקחו אותנו לבית המלון שבו היינו אמורים לחכות בערב לאיסוף. זה לא שהיינו אמורים להיות בחדר במלון, אבל שם הייתה נקודת המפגש. אז ירדנו מהרכב ויצאנו אל החום. הצצה בשעון הראתה שעוד לא צהריים, אז החלטנו לשים את החפצים באחד
החדרים במלון הזה ואז לצאת לטייל קצת, ללכת לים או לבריכה, כל מיני תוכניות כאלה היו לנו.
אז שכרנו חדר במלון, אני כשלתי בלפתוח את הדלת עם הכרטיס, אז שלחו איתנו איזה ברנש שהדגים איך פותחים את הדלת ואיך מדליקים את החשמל, ואחרי שהוא הלך, הבנו שעם מיזוג עדין ועם כמות השעות שהחסרנו, אין מצב שנלך לאנשהו לפני איזה שנ"צ בריא.
אז ישנו ארבע שעות בערך, החזרנו לעצמנו אנרגיות, וכשסוף סוף התעוררנו, יכולנו ללכת לטייל קצת על הטיילת של לרנקה. איזה.מקום.יפה. זה נראה כמו חוף בישראל, רק לא מטונף, ועם חול יותר כיפי. היו שם מלא כסאות נוחים למראה ומיטות לשיזוף. עשינו
הליכה לאורך החוף ואז חזרנו דרך שדרת המסעדות שלמול החוף. התחלנו להיות רעבים, אז היינו אמיצים והלכנו לאכול בקנטקי פרייד צ'יקן. פיליפ אכל משהו שנקרא וורפסטר ואני אכלתי תירס שהיה ממש טעים.
אחרי זה הלכנו למסעדה של האגן דאז (!!!) ואכלנו מילקשייק שוקולד בלגי הכי מרוכז שאי פעם יצא לי לטעום.
אחרי שסיימנו את ההסתובבויות שלנו על החוף כבר נהיה מאוחר, אז חזרנו לחדר המלון כדי להתקלח, לארוז ולצאת.
המקלחת איכזבה עם לחץ מים שואף לאפס, אבל אני מאשימה את זה שהחדר היה בקומה שישית. מלבד זה החדר היה מעולה, אז לא ממש הפריע לנו.
ארזנו את כל הדברים ויצאנו לחכות להסעה. שהגיעה בדיוק בזמן שקבעו איתנו. רק שזוג אחר איחר. אז חיכינו להם עד שהם באו, או יותר נכון עד שהנהג מצא אותם. ההסעה הייתה מלאה, ויצאנו לדרך לכיוון שדה התעופה. כל סיפור מעבר הגבול היה הרבה יותר עדין
- וזאת למרות שגם כאן, כמו בפרנקפורט, נדרשנו לעבור בדיקה בטחונית שניה לפני העליה למטוס.
הטיסה חזור הייתה אפילו יותר קצרה מהטיסה הלוך, ואנחנו שמחנו שזו טיסה כל כך קצרה – כל הטיסות הקודמות שהיו לנו לפני אותו יום היו לפחות של חמש שעות. וכשהגענו לנתב"ג בחזרה פגשנו את הוריי שבאו לאסוף אותנו, ואת אבא של פיליפ שגם הגיע לפגוש
אותנו.
נסענו חזרה כולנו ביחד, השארנו את אבא של פיליפ בתחנת הרכבת בחדרה והמשכנו הביתה.
ואז חזרנו לישון.
אנחנו אוהבים לישון.
וזה היה היום ההזוי, הכיפי, הארוך והקצר שעבר עלינו ב22 ליוני.
פוסט 16 – בארץ וחדשות
אז חזרנו לישראל. לא עשיתי פוסט לזה, ואולי עדיף שכך. למרות שיש בכוונתי המלאה לכתוב פוסט חזרה לארץ שיהיה מפורט יותר.
נכון לכרגע מה שחשוב לי להודיע הוא שעברתי לבלוג החדש שלי, פה בוורדפרס, ואמשיך לעדכן בו למרות שאני כבר לא ביפן!
דבר נוסף, לכל מי שעוד לא יודע, אני מתחתנת!
טקס החתונה יערך בקפריסין בתאריך 22 ליוני ואף אחד לא מוזמן!
- יהיה אירוע לציון החתונה בארץ בתאריך לא ידוע.
וזהו, עד הפעם הבאה~
פוסט 15 – דיסנילנד!
טוב, אז עבר שבוע מאז הפוסט האחרון.
ביום שבת קמנו מוקדם ופיזזנו לנו לעבר תחנת טוקיו, שם, כמובן, סאב כבר חיכתה לנו כי הגענו באיחור. הלכנו ביחד איזה קילומטר בתוך התחנה לקו קייאו, שנוסע לתחנת מאיהאמה. שהיא התחנה של הדיסני ריזורט בטוקיו.
סאבינה הייתה חולה, ופיליפ כנראה הספיק להדבק במה שהיה לה ביום שלפני, אבל כולנו שמחנו שאנחנו הולכים לדיסנילנד, כמו הילדים הקטנים שאנחנו.
בתחנת מאיהאמה כבר מרגישים את הדיסנילנד באוויר. המנגינה של התחנה היא נעימה מאחד מסרטי דיסני, וכל החפצים והריהוט של התחנה מעוצב בצורה חמודה ודיסני-איט.
פגשנו שם את קאנמו ואת קוניקו, שמסתבר גם שהם הולכים להתחתן. שניהם עבדו בדיסנילנד בעבר, אבל קוניקו עדיין עובדת שם. קאנמו היה משיט גונדולות בדיסני-סי והיא עובדת במסעדת ראמן בדיסנילנד (כבר עשר שנים!). הם לקחו אותנו לכניסה לדיסנילנד ונתנו לנו את הכרטיסים המוזלים שהם קנו עבורנו בתור עובדי המקום. החזרנו להם את מה שהם שילמו (עדיין, סכום לא מבוטל עבור שלושה כרטיסים, לא?) והלכנו לעבר הכניסה.
כבר בכניסה (בדיקת תיקים סג. כי במבט המרפרף שהבודק העיף לעבר התיק שלי הוא יכל לדעת אם יש בו משהו בכלל) מרגישים כזו התרגשות קלילה. יש את הטירה המפורסמת של דיסני בדיוק בקו ישר לכניסה, אז כשנכנסים רואים אותה מתחת לקשתות של הכניסה. מדהים.
כמובן שהמקום עמוס בחנויות מרצ'נדייז, אבל אנחנו דילגנו על המסדרון כניסה הקצר והמשכנו פנימה.
בשלב הזה קיבלנו כל אחד מפה של דיסנילנד ונשאלנו לאיזה מתקן הכי בא לנו לעלות.
סאבינה ואני אוהבות רכבות הרים, בעוד שפיליפ פחות מתלהב מהן, אבל בחרנו את הרכבת הרים הכי קיצונית שהייתה שם. וקאנמו הלך להוציא כרטיסי פאסטפאס למתקן.
פאסטפאס זה כרטיס שמוציאים ליד המתקן, והוא נותן לך שעה שבה אתה יכול להגיע למתקן ולעלות עם מעט מאוד תור (לעומת שלוש שעות המתנה, למשל). אז בזמן שחיכינו לו, קוניקו לקחה אותנו ללוח מודעות עם כל השעות של כל האירועים. לא ממש התרכזנו בזה כי התחלנו לחשוב על ארוחת בוקר, ובסוף גם התייעצנו איתה על זה.
היא לקחה אותנו לפיצה בtomorrowland, שזה אחד האיזורים החמודים, שיש בו כל מיני דברים עתידניים.
קאנמו החליט להזמין אותנו לפיצה, אז כשנכנסנו לתוך המקום (ונדהמנו מהמנגינה הכיפית והסרטונים ששודרו על כל המקרנים, וגם מהבובת-חייזר הגדולה שישבה באמצע מעל כולם וזזה באופן ריאליסטי להחריד), הוא שאל אותנו מה אנחנו רוצים, ואז שלח אותנו לשבת ולחכות לו בשולחן עם קוניקו.
הפיצה הייתה חמודה. בחיים אני לא אבין למה עושים ממנה עוגה כאן. תירס על פיצה זה כמעט טעים. אבל היה עוף על זה, אז זה כבר ארוחה D=
אחרי האוכל הלכנו לחכות בתור לאחת הרכבות הרים שהיה לה 'רק' שעה המתנה. אחרי המתנה ארוכה ואיזה שישה escape pods בדרך, נכנסנו פנימה. היה סחרחרתי במיוחד, וחשוך. היו כוכבים על כל התקרה ומראות, ככה שקשה לדעת איפה אתה מתי, אבל כוחות הג'י של הרכבת השפיעו בלי קשר.
יצאנו מעט סחרחרים, אבל בסדר. בשלב הזה קאנמו וקוניקו גילו שהפאסטפאס שקאנמו הביא כבר פג תוקף, אז קוניקו ושלושתינו הלכנו לראות הצגה שנקראת one man's dream II בזמן שהוא הלך להוציא את הבא. ההצגה הייתה מקסימה. היו בה כמובן מיקי מאוס ומיני מאוס וכל שאר היצורים הפרוותיים של דיסני, ובנוסף לזה שלוש נסיכות עם הנסיכים שלהן והרשעים שלהן – שילגיה, סינדרלה והיפייפיה הנמה. היו המלכה הרעה, הרשע מהגיבן מנוטרדם ומליפיסנט ( 3> ), פיטר פן ופינוקיו, היה איזה אזכור של סרט ג'ונגל כלשהו ושל באג'ס לייף, וגם הרבה רקדנים נוספים. המוזיקה הייתה נהדרת ונוסטלגית.
הפארק היה בסימן חג האיסטר, אז הכל היה מקושט בביצי פסחא ועליסה בארץ הפלאות היה אחד הנושאים העיקריים. הלכנו בשלב הזה לראות איזה מופע, והיה חמוד, אבל קאנמו וקוניקו קצת התבאסו על זה שהוא היה משעמם יחסית.
המשכנו משם לעשות כל מיני מתקנים מעולים (עד סוף היום סיימנו את כל המתקנים הכי נחשבים של דיסנילנד, מסתבר) ואחרי הצהריים גם אכלנו במסעדת אכול כפי יכולתך. הספקנו לראות שלושה פאריידים, כשהאחרון היה בלילה עם אורות והיה קסום. ואפילו הספקנו ללכת למתקן של פו הדוב!
באחד השלבים סאבינה ראתה מקום של ירייה למטרה, אז הלכנו לשם… ופיליפ קלע בכל הניסיונות! זה היה ממש מגניב D=
בכל מקרה, קניתי אוזניים של מיקי וכובע קוסם של מיקי ובאופן כללי הייתה חוויה יוצאת מהכלל בעיקר בזכות קאנמו וקוניקו, שידעו בדיוק לאן לקחת אותנו.
אה וצילמנו כמויות מגוכחות של תמונות.
ולמרות שלא ציינתי חצי ממה שעבר עלינו, הפוסט כבר ארוך מאוד, ואני צריכה ללכת.
אז עד הפעם הבאה~
פוסט 14 – תחילתה של תקופה חדשה
התפתחויות חדשות בעבודה עם היפנים הביאו אותי לנקודת שבירה חדשה.
אני שמחה לבשר שגולדן וויק (החופשה הלאומית שלהם, 5 ימים, בטירוף) לא יכל להגיע מוקדם מספיק.
ברביעי שעבר הפסקתי להגיע למשרד. ממש בסמוך לזה תפסתי צינון. איזה כיף.
הדברים המשיכו להתדרדר עם הבחורה שאני עובדת איתה, עד שבסוף קיבלתי ממנה הודעה שהיא שמעה שאני לא מתכוונת להגיע למשרד אי פעם ושאני צריכה להחזיר את הדברים שקיבלתי מהם.
למען האמת הדברים התדרדרו כל כך יפה שלא יכולתי שלא לצפות את זה, אבל לא חשבתי שזה יהיה כל כך קיצוני.
מיד לאחר מכן אחד האנשים מעליה בדרג שלח לי מייל שברצונו לפגוש אותי ולהסביר לי מה הולך.
הייתי מאוד לחוצה מזה וחשבתי רק על הגרוע מכל. הכנתי בראש כל מיני תסריטים והתייעצתי עם כל מי שיכולתי.
היה לי קשה לישון, אבל למזלי, למחרת היה היום הראשון של הגולדן וויק, אז פיליפ ואנכי יצאנו את הבית (עבורי היציאה הראשונה הרצינית מהבית אחרי כמעט שבוע), והלכנו לטייל קצת בנאקאנו, שזה אחד המקומות היותר זולים והיותר נחמדים ללכת אליהם. הסתובבנו הרבה והוצאנו קצת כסף (כי אין כמו קניות בשביל לרפא קצת את הנפש).
…..
אוקי, הוצאנו לא קצת כסף … ואז חזרנו הביתה. עייפים אך הרבה יותר רגועים. היה מזג אוויר יפיפה והיה ממש כיף להיות בחוץ.
הלכנו לישון טיפה יותר מוקדם מבד"כ כדי שאוכל להגיע בזמן לפגישה שקבעתי ליום שישי עם האיש ההוא, וביום שישי בבוקר קמתי כמו שצריך.
הלכתי למשרד ופיליפ הלך לעזור לאייל ולגאיה לסחוב את יפן לדואר כדי לשלוח לארץ.
המנהל התקשר לפני הפגישה ודיבר איתי קצת, הדריך אותי ואמר לי לא להתכופף ולא לתת להם לדרוך עליי.
איזה מזל שיש מנהלים =) הוא אמר לי בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע באותו רגע.
אבל, מה שצפיתי שיקרה… לא קרה. לא קיבלתי על הראש ולא ניסו להאשים אותי בשום דבר. האדם שאיתו דיברתי הוא די טוב בדיפלומטיה, ויש לו סבלנות אינסופית. אז הוא היה מאוד קורקטי והתנצל שהדברים לא הסתדרו. הוא הסביר לי שהחברה שלו גרועה ושאין מה לעשות כל כך. והתנצל על זה שהראש של היפנים עקום (מה לעשות, הוא שוויצרי, הוא מבין איך זה להיות זר שעובד ביפן). אבל רוב הסיכויים שדעתו עליי לא הכי טובה. למרות שאין לי מושג.
הפואנטה היא שהוא ביקש ממני בכמעט התרפסות שאמשיך לתמוך בהם, אבל שלא אגיע למשרד עד שאחזור לארץ. הוא ביקש שאמשיך לעבוד על הפרויקט שבין שתי החברות. שזה נשמע לי לא רעיון רע, במיוחד כשאני יכולה לעשות את זה מהבית.
אחרי השיחה הלכתי לפגוש את פיליפ בתחנת שינג'וקו. הכסף שהוטען לתוך המכשיר הסלולרי שלו התאפס ביום שלפני, והוא לא יכל להתקשר, אז היינו צריכים לארגן ולתכנן המון מראש ולחשוב על תכניות גיבוי לתכניות גיבוי ( 'ומה אם יבקשו שאחזיר את הטלפון? ומה אם לא תהיה שם בזמן?' ). אבל בסוף הצלחנו להפגש.
הוא היה לבוש יפה ובלט בזרות שלו על רקע הקהל הרב של יפנים אפורים. נפגשנו וכל תחושת ההקלה שלי מהפגישה הרגישה כדבר משני לשמחה שלי לפגוש אותו.
העברנו כמה דקות בשיחה. סיפרתי לו קצת מה קורה בעבודה והוא מאוד שמח לשמוע שהשיחה הייתה שונה ממה שחששנו.
הוא שאל אותי אם אני רוצה ללכת למאצ'ידה לראות את המקום שבו הוא עבד כשהוא היה פה לפני משהו כמו שבע שנים, או לחזור הביתה לנוח.
ישנתי טוב בלילה שלפני, והשיחה הרגיעה אותי מאוד, הייתי במצב רוח טוב ולא רציתי לחזור לדירה הקטנה שלנו, רציתי לטייל.
אז הלכנו למאצ'ידה, שהיא עיר קטנה ומקסימה בפרברים של טוקיו. היא מקבילה קצת לבנימינה בכך שהיא תחנת החלפה מרכזית, רק שפה ביפן ההחלפה הזו היא בין שתי חברות רכבות שונות, וכמות האנשים שעוברת שם ביום אחד לא עוברת -בכל- בנימינה בשנה.
הסתובבנו שם הרבה וחיפשנו משהו טעים לנשנש. אני פחדנית אוכל, ולכן אחרי בערך שעה של חיפושים, הלכנו ליושינויה, שזה המקום הכי זול והכי מגעיל, אבל ברירת מחדל עם אורז שאפשר לאכול ולשבוע ממנו.
אחרי שאכלנו, הלכנו לחפש מקום לקנות בו משקל. אנחנו רוצים לשלוח כל מיני לארץ בחבילות, וצריך לדעת כמה זה הולך לעלו- כלומר, לשקול.
מה גם שאנחנו רוצים לשקול אל המזוודות לפני שנחזור לארץ, לראות שלא תהיה איזה חריגת משקל.
מצאנו משביר לצרכן. כלומר חנות שנקראת אודאקיו, שכל קומה שלה היא משהו כמו פעמיים המשביר לצרכן. אבל האופי של החנות הוא אותו הדבר. אפשר לקנות שם בגדים, וגם בגדים, ואם רוצים בגדים אז גם את זה יש. משהו כמו 8 קומות. היו כמה קומות של דברים לבית ודברים כאלה – ושם מצאנו משקל חמוד וירוק… ירקרק… תורכיז…
ואני חשבתי שאני לא עיוורת צבעים X.X
בכל מקרה. היה ממש טוב, ואחרי שמצאנו את המשקל חזרנו הבייתה. הייתי כבר ממש עייפה, אבל כשחזרנו הבייתה סאבינה הגיעה בחזרה מחו"ל. כלומר, מקיוטו. מצוננת, עייפה ורעבה, אבל לפחות נראה שהיא נהנתה בחצי הרחוק של הטיול.
הלכנו ביחד ליודובאשי מצלמה באקיהאברה, שבקומה השמינית שלו יש את הסושי המסתובב כמעט הכי טעים שיצא לי לאכול ביפן. היינו די מפוצצים מהארח"צ האורז-אי שלנו, אבל ישבנו ואכלנו קצת ביחד עם סאבינה. היה ממש כיף (האווירה במסעדה הזו ממש כיפית והסושימן שלהם ממש טובים ומגניבים) ולא ממש ששנו ללכת כל כך מוקדם, אבל באמת שלא יכולנו לדחוס עוד. אז הלכנו בחזרה.
סאבינה שכרה חדר במלון כי הסתבר שזה באמת לא נוח להתארח בדירת חדר כל כך קטנה. צר לי שהיה לה לא נוח אצלנו, אבל אני לא חושבת שיכולנו להקל עליה יותר – אחרי הכל, לישון על הרצפה זה לא כיף.
אז בסוף הערב התפצלנו, אחרי שקבענו שעה ומקום להפגש למחרת כדי ללכת לדיסנילנד.
חזרנו הבייתה שוב, הפעם מחוקים מעייפות, והתעלפנו עד לבוקר יום שבת.
דיסנילנד – בפוסט הבא, כנראה מחר. כתבתי יותר מדי לפוסט אחד.
אז עד הפעם הבאה~
פוסט 13 – יום עצמאות שמח!
לכבוד יום העצמאות, קיבלתי מתנה חשובה מאוד מהמנהלים שלי.
החופש לעשות פה מה שאני רוצה מעכשיו והלאה.
טוב, לא בדיוק. יותר כמו החופש לא להיות הסנג'רית \ מושא לצחוק של האנשים כאן. תודה!!!
לכן אתמול חשתי הקלה רבה. מועקה של חודשיים ירדה לי מהחזה בקלות מדהימה.
מה גם, שהחלפתי נעליים אתמול מהנעליים שהבאתי מהארץ ( + מדרסים ) לנעליים שקניתי פה, ופשוט הפסיק לכאוב לי ללכת. ישר.
עדיין יש כאבים עמומים מדי פעם, אבל באופן כללי הרבה יותר טוב. ופיענחתי מה גרם לכאבי כתף שלי. ישיבה לא נכונה מול המחשב בעבודה.
(שולחן גבוה מדי וכיסא נמוך מדי -_- )
פיליפ חישב כמה אני הולכת כל יום, והסתכם בארבעה קילומטרים ליום בהליכה -לא- איטית. אולי בגלל זה נכנסתי לכושר!
כבר ממש קל לי ללכת את המרחק הזה, ואני שוקלת להתחיל לעשות הליכה כזו כל יום גם בארץ. כי מסתבר שזה לוקח רק ארבעים דקות מהיום.
מתחילים להריח את הסוף, וטוב שכך. אני חושבת שהאורך של השהות שלי פה, של שלושה חודשים, היה האורך הנכון ביותר, ואני מקווה שאקבל את אותו הרושם גם כשנסיים כאן…………. אם לופטהנזה לא יבטלו את הטיסות שלהם…. בגלל הר הגעש באיסלנד…. אוי ואבוי.
בנתיים… קיבלתי הצעות חדשות בעבודה, ואני מבלה חלקים נכבדים מהיום בנסיון להחליט מה לעשות ^^;
הגעגועים לארץ לא דועכים לרגע. אני מתגעגעת לכל מה שהיה לי בארץ. המשפחה, החברים, החתול… המחשב שבטח לא ידלק כשנחזור. שאר החפצים שלי… הכבישים והנסיעות… השיפודיות והחומוסיות…
קולנוע שלא עולה 80 שקל לאיש (למרות שהיה שווה את זה לגמרי XO )
לא נותר לי אלא לתהות… מה טומן העתיד בחובו.
ובנימה זו… עד הפעם הבאה~
